כל מה שהיא שרה מעלה עשן
שי שניידר-אילת
סִלְחוּ לִי. מֵאָז נֻתַּץ גַּמַּד הַגִּנָּה עַל רֹאשִׁי, אֵינִי אוֹתוֹ דָּבָר.
לַגִּנָּה הָיָה בַּיִת וּבַבַּיִת חָיוּ אַבָּא, אִמָּא וּשְׁנֵי יְלָדִים
ניתוץ גמד גינה מטאפורי על ראש הגיבורה בפתיחת הספר, הוא נקודת פתיחה ממנה היא יוצאת למסע פנימי-חיצוני, שמהותו תנועה הלאה. שירי הספר הם רשמים מפיתולי דרך, ניסיונות החלצות וחיפוש אחר חוף מבטחים. לא אחת הם משנים קול וצורה וגולשים אל הפרוזה השירית; צולחים קירות בית, אש ומים, מדבריות וערבות קרח, ברגל, במכונית או על גבי ציפורים. מחפשים מפלט מהשלכותיהם המאוחרות של אובדן ופרידה, מבקשים פתח, אוויר, אור.
-------
מתחיל גשם
עוֹרֵב עַל הַגָּג. עַכְשָׁו, מִשֶּׁלָּכַדְתִּי אֶת תְּשׂוּמַת לִבְּכֶם,
אֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל הָעֵץ דַּוְקָא, הַנִּקְשָׁר לַדְּבָרִים הַחַיִּים,
הַחַפִּים. אֶלָּא שֶׁלַּהַק אוֹתִיּוֹת אָפֵל כְּבָר עָט מִצַּמֶּרֶת
לְנַקֵּר בְּיָפְיוֹ הַשָּׁקֵט. כְּשֶׁיָּמוּת הָעֵץ, יִהְיוּ אֵלּוּ הֵן, הָאוֹתִיּוֹת,
שֶׁיִּשְׂאוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת יָפְיוֹ הַחַף, הָאָבוּד. אִם נַמְשִׁיךְ כָּךְ נִוָּכַח,
שֶׁהַמְּחִצּוֹת בְּרֹאשֵׁנוּ (מַתְחִיל גֶּשֶׁם), וְשֶׁהָאֱמֶת שַׂקִּית
מִתְהַפֶּכֶת בָּרוּחַ, רִקּוּד רְפָאִים מִתַּחַת לַבַּיִת בַּבֹּקֶר,
לְמַטָּה, עַל הַכְּבִישׁ הָרֵיק.
שי שניידר-אֵילַת, ילידת 1977, היא משוררת ועוסקת בבימוי, כתיבה והוראת תיאטרון בקהילה. ספרה הראשון 'הוא היה כאן, אני בטוחה בזה' (אפיק-הליקון, ערך דרור בורשטיין) ראה אור ב 2019. זוכת פרס רמי דיצני לשירה.
***
הספר זכה בשנת 2023 בציון לשבח מטעם פרס רעיית הנשיא לשירה עברית על שם גרדנר סימון, לזכרה של נחמה רבלין
סקירות על הספר:
- לסקירה של מעין איתן בפנס - מוסף לביקורת ספרות לחצו כאן
- מרב פּיטוּן כותבת ב"המוסך - מוסף לספרות" (1.12.2021): "השימוש הווירטואוזי שהיא עושה בשפה עצמה, בכלי השירי, על מנת להתמקם שוב ושוב לעומת המוות, לבחון אותו בקליידוסקופ לשוני משוכלל מול אור החיים".
- לסקירה של עדו ניצן על הספר - לחצו מימין על "סקירה על הספר".
- לסקירה של אלי הירש - "קורא שירה": לחצו כאן.