לא מבטן אלא מגן

קומץ גננות צעירות, שש-עשרה בנות העלייה הראשונה, שלא הייתה להן השכלה בגיל הרך, חנכו זו את זו בגניהן, נעזרו במורים משכילים בעלי חינוך תורני, ויחד לימדו את הילדים עברית וסללו את הדרך לביסוס הגן העברי. אליהן הצטרפו גננות מהעלייה השנייה ומומחים בפדגוגיה, ויחד - יש מאין - הם יצרו חומרי לימוד לשימוש בחיי היומיום בגן הילדים - שירי חגים, סיפורים, דקלומים ומחזות. כך הם עיצבו דרכי עבודה, דפוסי תרבות ומסורת והניחו את המסד לחברה דוברת עברית בעלת הווי ותרבות מתחדשים. כך הם גם מיסדו מערכת עצמאית ומקצועית של חינוך בגיל הרך בהובלה של נשים מנהיגות.

דור הילדים הראשון שנולד וגדל בארץ למד עברית לא מפי האֵם אלא מפי הגננת, לא בבית ההורים אלא בגן הילדים - לא מִבֶּטֶן אלא מִגַּן.

ילדים אלה הביאו את העברית הביתה - לאימהות, לאבות ולשאר בני המשפחה. כדברי איטה ילין: "לאם העבריה לא היתה ברירה אחרת מאשר ללמוד את השפה על ידי ילדיה שהתחנכו בשפתנו ופטפטו עם הוריהם בביתם בשובם מהגן ושרו שיריהם בעברית".

הספר סוקר את התפתחות גן הילדים העברי במזרח אירופה ובארץ ישראל מאז היווסדו, ומאיר באור חדש את תהליך ההתחדשות של העברית כשפת אֵם בארץ - החל משנת הלימודים תרנ"ט (1899/1898), שבה הוקם בראשון לציון גן הילדים דובר העברית הראשון בארץ, ועד שנת תרצ"ו (1936). 

הספר מוקדש לילדים, לגננות, למפקחות ולגננים-המפקחים הראשונים על גני הילדים, שפעלו במסירות ובנחישות להרכשת הלשון ולטיפוחה בתקופה שבה העברית לא הייתה עדיין מדוברת בהוויה היומיומית. הם תרמו תרומה מכרעת להתגבשותה כשפת אֵם ולהפצתה כשפת היישוב.