הייתי פסנתר לבדי

גבריאלה אלישע, שהסבה את שמה בהמשך דרכה לאלה בת-ציון, פרצה אל בימת השירה הישראלית בראשית שנות השבעים של המאה שעברה כמשוררת האינטואיציות המבטאות את עצמן בליריקה ריגושית שאינה כפופה לכללי הבהירות הסמנטית. הנושא העיקרי של שיריה היה מכאוב נפשי צורב, שחיפש לעצמו מזור, ועל פי רוב לא מצא אותו.

עד מהרה נוספה למאבק הנפשי הזה גם נימה דתית. עכשיו חיפשה המשוררת מגע והשלמה עם אלוהים או עם דמויות שמייצגות אותו, וגם עם אישה אהובה, שנוכחותה האינטימית הביאה עימה מרגוע. גבריאלה עצמה, עכשיו אלה, נעשתה לדמות ניחושית-נבואית, אבל משהגיע כוחה השירי למלוא עוצמתו, במחצית השנייה של שנות התשעים, ויתרה על הרוגע החלומי הזה, ובמיטב שיריה חזרה בתנופה ובברק מסנוור לעיתים אל המציאות של השסע והניגודים הפנימיים. בראשית המאה העשרים ואחת, זמן לא רב לאחר שהוציאה לאור מבחר משיריה (1997), חתמה את שירתה. 

מבחר השירים שקיבצה המשוררת הציג את יצירתה כמו שנראתה בעיניה שלה לקראת סוף דרכה, אגב התעלמות כמעט מוחלטת מפרקים מוקדמים שבה. המבחר שלפנינו רחב הרבה יותר, והוא מייצג את כל תקופות יצירתה ואת מכלול הנושאים שחקרה ואופני השיר שבהם השתמשה. למבחר השירים נוספה כאן מסה מונוגרפית מקיפה מאת דן מירון, שהיא בעצם הניסיון הרחב הראשון לחקור את שירת גבריאלה אלישע ולצייר את מלוא דיוקנה השירי.

צפו בערב שנערך לכבוד הספר ב-14 בספטמבר 2022